Anthrax - Fistful of Metal

כשאני חושב על ת'ראש מטאל, הדברים הראשונים שעולים לי לראש הם: פיצה קרה, פחית קולה, עצבים ואנת'רקס! לת'ראש מטאל נחשפתי לראשונה (אם זכרוני אינו בוגד בי) בשנת 2011  (אולי 2012? אני כבר לא ממש זוכר). אמנם הכרתי את מטאליקה אבל לא את תקופת הת'ראש מטאל שלהם. להקת הת'ראש האמתית הראשונה ששמעתי היו Anthrax. דוד שלי (מטאליסט בעצמו) הגיע לביקור מ-LA  לארץ הקודש וכרגיל הביא מתנות. בין המתנות, DVD לייב של ה- Big 4 (Anthrax, Metallica, Megadeth, Slayer) שנורא התעניינתי בו. כמובן שלא שמתי אותו והתחלתי ישר להשתולל, בתור ילד שלא שמע יותר מ-  Power metal ו- Heavy metal (וכמובן גם רוק) באותה תקופה לא ידעתי בכלל מה אני שומע. מוסיקה עצבנית, רועשת, מהירה וחצופה, לא ידעתי מה אני שומע... אבל מהר מאוד התחלתי לאהוב את זה.
האלבום שאני הולך לדבר עליו היום הוא בין הדברים המהירים והעצבניים ביותר  ששמעתי בחיי, פריצת דרך בעולם המוסיקה ביחד עם אלבומים כמו Bonded By Blood של Exodus ו- Kill Em' All של מטאליקה.



להקת Anthrax בהרכב הנוכחי (נכון לשנת 2016), משמאל לימין: Charlie Benante, Joey Belladonna, Scott Ian, Frank Bello, Jonathan Donais.

 

להקת Anthrax  הוקמה בקווינס, ניו יורק ב-18 ביולי, 1981 ע"י הגיטריסט Scott Ian. הלהקה קרויה על שם המחלה הזיהומית גחלת אשר סקוט איאן שמע עליה בפעם הראשונה מחברו  Dan Lilkerאשר למד ביולוגיה בבית הספר. סקוט איאן חשב שזה יהיה פשוט אדיר לקרוא כך ללהקה שתהיה לו (והוא פשוט צדק). הלהקה הוקמה וחברי הלהקה התחלפו כמה וכמה פעמים עד שהלהקה הגיע להרכב שהיה אז מושלם. בין זמרי ההרכב באותה תקופה תוכלו למצוא אפילו את האח הצעיר של סקוט איאן (אשר היה בן 13 באותה תקופה), שעזב אותם מעט מאוד זמן לאחר הצטרפותו בגלל שסקוט לא רצה שהלהקה תפריע לאחיו בלימודים. הכרב הלהקה בזמן הקלטת האלבום הראשון שלהם כלל את החברים הבאים:
תופים -  Greg D'Angelo
גיטרת קצב – Scott Ian
גיטרה מובילה - Dan Spitz
שירה - Neil Turbin
גיטרת ב(א)ס(ה) - Dan Lilker

האלבום Fistful of Metal הוקלט ב-1983, יצא לאור בשנת 1984 והיה אלבומה הראשון של להקת Anthrax. בין אלבומי ה- Thrash metal הראשונים שיצאו. הלהקה שאבה השראות מהמון להקות שהיו פופולריות באותה התקופה כמו Iron Maiden, Motorhead, Judas Priest, Metallica ועוד. אחת המטרות של סקוט איאן הייתה ליצור את אחד הדברים הכי מהירים ועצבניים שיצאו בעולם המוסיקה עד אותה תקופה (לדעתי הוא הצליח).

 

בואו ניקח רגע לדבר על עטיפת האלבום. אומנות היא עניין של טעם אישי, אם העטיפה מכוערת או לא זה אתם תחליטו אבל לא משנה מה תהיה התשובה שלכם, אי אפשר לומר שהעטיפה בזו ברורה. לדעתי, כל עטיפות האלבומים הכי מכוערות במטאל יצאו באותה תקופה. קחו לדוגמא את האלבום Show No Mercy של Slayer או את Killing Is My Buisness... And Buisness Is Good! של הלהקה הידועה Megadeth
Fun fact: כפפת הברזל הזו שאפשר לראות בציור היא בעצם כפפה שהייתה לזמר שלהם, נייל טורבין. לפי האוטוביוגרפיה של סקוט איאן, נייל היה שתלטן מאוד וכולם היו חייבים ללכת לפי המילה שלו. הסיבה שהם לא העיפו אותו מאוד מהר הייתה שלא היה להם תחליף טוב יותר. טורבין חשב שהכפפה שלו היא הדבר הכי "מטאל" שקיים בגלל הלבוש הדומה של להקות מטאל גדולות באותה תקופה (ראו ערך: Judas Priest).

 

האלבום נפתח בשיר Deathrider, ריף מהיר ועצבני שאליו מצטרף ליווי מהיר ביותר של התופים וצעקה של הזמר. ברגע ששומעים את השיר הזה, אפשר להבין למה יש לצפות מכל שאר האלבום. השיר מציג את מהירות הנגינה של חברי הלהקה ובעיקר את הקול הגבוה והעוצמתי של נייל טורבין. בהמשך השיר נמצא כמובן סולו גיטרה שמציל יכולות נגינה מהירות ואיכותיות (מה שנקרא "שרדינג").
מיד לאחר Deathrider, מגיע השיר Metal Thrashing Mad (היי זה גם השם של הבלוג!!)... מה אם לא השיר הזה מציג את הגישה העצבנית והחצופה של הלהקה. יש לציין שזה בדומה ל- AC/DC שגם הציגו גישה של אנשים שלא נשארו חייבים לאף אחד כלום.

 

האלבום מלא בשירים מעולים וברצף. מיד אחרי שני השירים האלה מגיע קאבר לשיר I'm Eighteen של Alice Cooper. למרות שסקוט איאן התנגד לעשות קאבר לשיר הזה, כל חברי הלהקה היו בעד כיוון שהשיר הזה נורא התפרסם והם חשבו שאם יעשו לו קאבר זה יעזור גם להם. עם כל הגישה העצבית של Anthrax, אי אפשר לעקוף את Alice Cooper בשירים של Alice Cooper... אמנם השיר מבוצע יותר כבד, יותר מהיר ועם יותר צעקות ומבוצע טוב מאוד, לא הייתי אומר שהקאבר עוקף את המקור.

 

באלבום ישנו גם קטע אינסטרומנטלי (מלודיה יכולה להיות גם רועשת ועצבנית!). המנגינה Across the River מציגה יותר טוב מכל שיר אחר את יכולות השרדינג של הגיטריסטים ואפילו כמה הפתעות נחמדות ומשעשעות בדרך, וכל זה בפחות מדקה וחצי. המנגינה מתחברת באופן מושלם עם השיר האחרון באלבום (Howling Furies) שאין לי הרבה מה להרחיב עליו שלו כתבתי על שירים אחרים.

 

לסיכום, האלבום Fistful of Metal נשמע בדיוק כמו השם שלו, 35 דקות ו- 33 שניות של מוסיקה מהירה, עצבנית, לא דופקת חשבון ומייצגת את כל מה שאני חושב עליו כשאני חושב על Thrash metal. אם יש מישהו שעדיין לא שמע את האלבום הזה... עדיף מאוחר מאשר אף פעם!

 

האלבום המלא לשמיעה: ממש פה!